הגננת אמרה לי מחר, שאני תינוק!

שיחת טלפון מהורה לגננת אחה"צ, בדרך כלל, אינה כדי לומר, שהילד סיפר כמה טוב היה בגן היום… אז כן, שיחה מיני רבות: הילד אומר שהגננת אמרה לו שהוא תינוק. מבקש לדעת מה קרה ואיך בכלל קורה דבר כזה…לא ייתכן ומשאירה לדמיונכם את המשך השיחה.
שרלוק, אין לך קצה חוט… רמזים: בגן, גננת (יכולה להיות כל אחת מהצוות ויש שבע):, זמן לא ידוע (לילדים אין זמנים, גם לא אחרי שעון קיץ) בקיצור, הראש מתחיל לעבוד.
בירור קצר ואף לא אחת יודעת במה מדובר. האמירה מציקה. מחייב בירור. נשמע שחוויה כלשהי נחרטה בזיכרונו של הילד וחיובי זה לא…
במהלך היום נתקלתי בבובת משה(ראו בתגובות), שכל הורה מכיר וזו מגיעה במארז עם הגדה, גביע ובקבוק יין. הארה!
אפרת, מי מהילדים היה משה הקטן, כשסיפרת את סיפור "משה בתיבה"? בינגו!!!
אפרת, גננת מדהימה (ביחד כבר 15 שנה) מעבירה לילדים סיפורים בצורה חווייתית, ערסלה את משה התינוק וחיבקה כמו שמחבקים תינוק. זה הכול!
מה קרה פה? הילד סיפר חוויה נעימה ומקסימה, אך אנו, המבוגרים, שבויים בחשיבה ביקורתית ושיפוטית. בטח בכל הקשור בילדינו, שתפקידנו, כהורים ומחנכים להגן עליהם. אנו נסחפים בדמיון במידי, מפרשים שחור ומאשימים.
לוקחים תמונה ובונים תסריט, שנאחז בפיסת מידע, שאינה מבוססת. הראש אפילו לא חושב לכיוון החיובי. למה? כי כך הורגלנו… לחשוב בהיגיון ולא עם הרגש, לנתח, לבקר ולשפוט סיטואציות ולא לחוות אותן. לברר כל דבר, לחפש את האשמים. הכול מתוך כוונה טובה, חלילה! רק בטוב. ביקורת בונה. מכירים? עצם המילה, ביקורת היא שלילית. כל ביקורת, מביאה את הצד השני למצב של התגוננות והצדקה.
בואו נתחיל לסמוך זה על זה. אנו, המבוגרים, נחדל לבקר ולשפוט זה את זה. ברגע שניתן אמון זה בזה ונפסיק לנתח כל דבר, פשוט נחווה ונחשוב חיובי, נשדר זאת לילדינו וכך ניצור אווירה של אמון הדדי ובטחון.
אה…ועוד משהו…עבר, הווה ועתיד…זה מסתדר בערך בכיתה גימל.
אל תסמכו על זה (:
חג שמייח!